מי אני?
אתחיל בכמה מילים אישיות:
עד לפני שנים לא מועטות, חייתי כאדם לא רגוע, שרוי במתח תמידי, חסרת שקט נפשי.
לא שלא הייתי אדם שמח. הייתי. תמיד הייתי מלאת חיות, אוהבת את החיים. אך תמיד חייתי בתחושה מתמדת של צורך אינסופי לרוץ ולהספיק.


בנוסף, הייתי "תעשייה חברתית", מוקפת אינסוף אנשים, על בסיס קבוע, ולא נמצאת עם עצמי לבד.
תמיד חייתי במן תחושת ארעיות. כאילו חשתי שכלום בחיי אינו "סוף פסוק" מבחינת המקום הנכון שאליו אני רוצה להגיע. לא היכיתי שורשים בתחושתי בשום מקום.


תמיד אמרתי, שבטוח שזו לא "התוכנית הסופית", (ביטוי של חברתי, חלי),לא מבחינת קריירה, לא מבחינה אישית ולא מבחינה משפחתית.


לא הייתי "סגורה" על, מה אעשה "כשאהיה גדולה", כי לא הייתי שלמה עם מקצועי ולא הרגשתי שאני ממששת את עצמי.
עבדתי מבוקר עד לילה,(לימדתי, הנחיתי, חינכתי, שידרתי ברדיו, ועוד ועוד...) לא פעם גם בסופי שבוע ובחופשות.
עישנתי קופסת סיגריות כל יום, הייתי "מכורה" לשנת צהריים, כי אחרת הייתי נופלת מהרגליים.
היום, בעקבות שינויים ועבודה עצמית שעברתי, אני אדם רגוע מאין כמותו, בעלת שקט נפשי אמיתי.
עובדת לא פחות, אך לא מרגישה שאני עובדת.
לא מעשנת, לא נחה בצהרים, נמצאת שעות על גבי שעות לבד, מתוך בחירה, חיה בבית שאינו "שלי" מבחינה רשמית, אך מרגישה הכי נוח, הכי בבית, ולראשונה בחיי- שבאמת היכיתי שורשים.
אלו הם שורשים עמוקים, כאילו היו שם תמיד. אבל אני יודעת שהם חדשים יחסית.קודם פשוט לא היו לי.
החברים אותם חברים, רק המינון השתנה.
בן זוגי לא "צריך אותי" ואני לא "צריכה אותו". הוא רוצה בי ואני רוצה בו. זהו מקום של בחירה יומיומית ולא מקום של תלות.
ילדיי, שהיו תמיד קרובים לי ביותר, אך ללא ספק הושפעו והופרעו מחוסר השקט שלי, ומהאי יציבות בחיי- אמנם בוגרים, וכבר אינם חיים איתי, אך חשים גם הם את תוצאות צמיחת השורשים החדשים שלי. הם אומרים ש"הם מרגישים שיש להם פתאום אמא". ואני מסבירה, שהם מתכוונים שיש להם אמא רגועה, נוכחת, בוגרת, שחיה בשקט, שיכולה ומעניקה שקט, ושהיציבות שהיא משרה, משפיעה על כולם.
היום, אני מאמנת לשקט נפשי, מומחית לחיזוק הדימוי העצמי והתדמית האישית.
אמנם למדתי והשתלמתי שנים בתחום. אך ההשתלמות הטובה מכולם, זאת שבסופו של דבר הביאה אותי "עד הלום" היא זו שעברתי על בשרי.
הניסיון האישי שעברתי, עבודתי המקצועית, ושילוב של חומרים ותיאוריות- מרכיבים את הידע הנצבר שלי.
את הידע המשמעותי ביותר, אני זוקפת לנדב כהן, שאצלו למדתי להקשיב פנימה.
אחיי, הוריי וילדיי, היו שותפים פעילים בדרך הזו, חלקם באפן מודע ומכוון, וחלקם באופן לא מודע.

וקצת ל"תעודת זהות"-
עוסקת מעל 25 שנה בתחום החינוך, ומעל חמש שנים בתחום האימון האישי. (אף כי תמיד הייתי "מאמנת בדם".)
בוגרת אוניברסיטת חיפה בחינוך ובספרות.
בוגרת איק"א- האיגוד הישראלי לקוצ'ינג וייעוץ ממוקד תוצאות.
גרפולוגית
מנחת קבוצות
מחברת התוכנית וחוברת העבודה "מאושרים הרבה יותר"
מחברת הספר: "זוגיות מכל הבחינות."

אם לארבעה ילדים בוגרים.

ה"אני מאמין שלי"
· אני מאמינה, שבמידה רבה אנחנו מחוללי המציאות שלנו.
· שלא יכול, זה כמעט תמיד לא רוצה מספיק.
· שבהרבה מקרים, אנחנו מוותרים לעצמנו במקום שאסור לנו לוותר, ובהרבה מקרים אנחנו לא מוותרים דווקא במקום שנכון להרפות.
· שאין דבר כזה "זו/זה אני"... אין לנו מושג כמה מה"אני", אנחנו לא מכירים בכלל.
· אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. אך יכולתנו מוגבלת- וזה אולי רע...אבל- יכולת אישית/רגשית, היא דבר משתנה, שיכול להתפתח, כמו שריר, וזה ממש טוב.
· שאנחנו הרבה יותר טובים ומוצלחים ממה שבא לידי ביטוי.
· שהדרך היחידה לשנות מצבים לא רצויים לנו- היא בפתיחות רבה, ובעבודת הסכמה להרפות מדעות שאנחנו רגילים לאחוז בהן.
· שחיינו יכולים להשתנות לטובה מהקצה לקצה, בזמן קצר יחסית, בעבודה ממוקדת ורצינית.
· שלעיתים, אנחנו לוקחים את דעותינו ברצינות רבה מידי. כי דעותינו מבוססות על מה שאנחנו יודעים, או "בטוחים" ואת הרוב אנחנו לא יודעים, ו"בטוחים" בדברים לא נכונים. ומטעים.
· ש"לונדון לא מחכה לי, גם שם אהיה לבד"(חנוך לוין)- מכיוון שאנחנו תמיד לוקחים אותנו איתנו- כאשר אנחנו רוצים לעשות שינוי, רק שינוי חיצוני, לא יועיל. עבודה פנימית, היא המפתח לכל שינוי.

 


 

 

דורית הירשזון | info@dorit-hirshson.com| 052-6485533

 © כל הזכויות שמורות לדורית הירשזון

Tivonet