הגבולות שלנו
גבול הוא כאשר אדם מרגיש ש"יש לו את עצמו". שהוא יכול לשים גבולות לעצמו ולאחרים שיגנו עליו.

כאשר אנשים שאנחנו חיים איתם, או שסובבים אותנו בדרך כלשהי, בכל מעגל שהוא, גם

אם קרוב וגם אם רחוק- מרגיזים אותנו, משגעים או "מטריפים" אותנו, או סתם משבשים את

מהלך חיינו-

זה אומר שהמציאות של מישהו אחר "פלשה" למציאות שלנו.

ש"פלשו" לנו ל"שדה האישי".

הפלישה הזו, היא החדירה לגבול הפרטי שלנו.

הפלישה הזו אפשרית, אך ורק אם אנחנו "חדירים".

"החדירות", היא פתח שאינו סגור, שנשאר פרוץ, ושמאפשר חדירה והסתננות של הפרעות שחודרות לתוך גבולותינו.

זה מצב, שבו אנחנו חשים, בין היתר, שאיננו בוחרים את חיינו. או שאיננו מנהלים את חיינו

על פי הבנתנו. או שמישהו "מקלקל" או משבש את חיינו.

אותו מישהו, אינו מבין אותנו, אינו רואה אותנו, אינו משתף פעולה איתנו, וכל ההסברים

והניסיונות ל"תקן", או "ליישר" אותו, עולים בתוהו...

מה שמתרחש במצב כזה, מן הסתם, הוא חוויה של כעס בדרך כלל, מרמור, תסכול ואכזבה.

מצד אחד ישנה הכמיהה שדברים "יסתדרו", שיהיו מונחים על מקומם, (כי מה בסה"כ אנחנו

רוצים?..- איך אומרת ריטה?. "תמורת מילה אחת... אתן כל כך הרבה..").

ומצד שני, ישנה חוויה גדולה של ייאוש וחוסר אונים, כי אנחנו מרגישים שהדברים לא

מתנהלים כפי שרצינו, והתרחשה או מתרחשת "פריצה" לגבולותינו האישיים, על בסיס קבוע.

זהו מקום, ש(עד כמה שקשה לנו להבין), שאנחנו לא ממש רוצים לוותר עליו...

כי באיזשהו אופן, חוסר האונים הזה מזין אותנו... "מפרנס" את היותנו.. ולכן אנחנו גם לא

בדיוק מרפים ממנו (מהמצב)... ולכן אנחנו גם לא מפסיקים לכעוס, גם על עצמנו.. (כי אנחנו

לא מרפים...)

זהו למעשה המקום שבו אנחנו "מוותרים על עצמנו".

אנחנו "מתעסקים", במה שאחרים עשו או לא עשו לנו, ו"נוטשים" את עצמנו.

הנטישה הזו, היא עניין מורכב להבנה, אבל לאט לאט יהיה מובן יותר.

רק ברגע שאנחנו :מוותרים על עצמנו", אפשר לחדור את הגבולות שלנו.


כאשר לאדם יש "את עצמו", והוא אינו "מוותר על עצמו"- אז גם לא חודרים את הגבולות

האישיים שלו כשהוא אינו רוצה, וגם, אם מתרחשת חדירה כזו, היא ממקום של בחירה, ולא

של ,אין ברירה" או "חוסר יכולת למנוע" את החדירה.



מה היא מהות הבחירה?

המקום שבו אדם נמצא "במגע" עם עצמו". ש"יש לו את עצמו". שהוא אינו "בנטישה עצמית".

הנטישה העצמית קיימת כל עוד ה"אמפליפייר" על האירועים הלא רצויים בחיינו

(מבחינתנו), קשורים באחרים, או בדברים ש"אילו היו אחרת... אז....).

כאשר אנחנו מתעסקים באחרים, במה שהם גורמים לנו או גרמו לנו, כאשר אנחנו מאשימים,

כאשר אנחנו קורבנות של אירועים, ועוד ועוד, אנחנו מתרחקים מעצמנו, נוטשים את עצמנו,

ולא נמצאים בחיבור לעצמנו.

מאידך זה מצב שאנחנו מתמכרים לו.

אנחנו מכורים להאשמות ולתלונות לגורם/ים חיצוני (גם אם הוא הכי קרוב אלינו), עסוקים

ב"להמציא מציאות" שתוכיח שהתלונות והכעסים שלנו מוצדקים. (וההאשמות.. והתירוצים,.. והדוגמאות...)

ההתמכרות הזו קיימת, כי היא למעשה מהווה "סוג של תחליף" לחיבור שלנו לעצמנו....כי

כשאנחנו עסוקים במה קורה לנו בעקבות אירוע כזה או אחר, אנחנו במגע עם האירועים

שאנחנו מספרים וחווים.

המגע הזה, משתף אחרים באירועים, כי בלעדיהם לא היו מתרחשים... אבל באמצעותם,

אנחנו נמצאים ב"סוג של מגע" עקיף אמנם, מתיש אמנם, עם עצמנו... אבל זהו מגע בעייתי,

כי הוא משאיר אותנו רחוק מהעניין האמיתי והוא "אנחנו עצמנו."

כל אלה- גם מרחיקים אותנו מעצמנו (מהעניין האמיתי, כי אנחנו עסוקים בתיקון הדברים

מבחוץ), וגם אנחנו מרגישים מותשים ושדודים.


אנחנו כאילו מרוויחים את החיבור (הרע) לעצמנו, דרך הכעס, הזלזול, והעומסים שאנחנו

חשים מצד אחד, ומכורים לאותו עניין מצד שני, כי הוא מאפשר חיבור כלשהו, שאין לנו אחר

בשלב זה.


אנחנו מכורים (או קרובים) להתעסקויות בסיפורים אינסופיים על "המציאות" רק כי אנחנו

רחוקים מעצמנו.


 


 

 

דורית הירשזון | info@dorit-hirshson.com| 052-6485533

 © כל הזכויות שמורות לדורית הירשזון

Tivonet